כיצד נכנסו לחיינו בתי קזינו במטאוורס ומהי הגדרתם בחוק הישראלי?

גילוי נאות: לפני שמתחילים, חשוב לי להדגיש נקודה מהותית. יותר מדי פעמים אנשים ניגשים למאמרי ידע בתחום ההימורים כאילו מדובר בתורה מסיני. אני לא יכול לחזור מספיק פעמים על הנקודה הזו: בהימורים, אין אף פעם שום ודאות. בין אם מדובר בהימורים ברשת, במטאוורס או במשחק קלפים שכונתי, הידע שזמין לך יכול להעשיר, לתת הקשר ולסייע בקבלת החלטות, אבל הוא לא מבטיח שום הצלחה. המאמר הזה לא יוצא דופן. 

את המאמר הזה לא החלטתי לכתוב סתם ככה. זו הדרך שלי לסגור אחת ולתמיד סוגייה שעולה לעתים קרובות ונראה שיש סביבה לא מעט בורות. יזמי רשת, מפעילי אתרי הימורים וחובבי הז'אנר, נוטים להאמין לעתים קרובות שבגלל שלמטאוורס אין טריטוריה מוגדרת, לא חל עליו שום חוק. בכל פעם שאני שומע את המשפט הזה, אני נזכר בעובדה שתמיד נשארת רלוונטית. הספירה המשפטית נוטה להדביק טכנולוגיות חדשות מהר יותר ממה שנדמה, גם אם היא לא תמיד מבינה אותן.

המטאוורס הוא לא עוד אתר אינטרנט. זהו מרחב וירטואלי חי ומתמשך, כמו מציאות מקבילה, בו משתמשים פועלים באמצעות אווטרים, מחזיקים נכסים דיגיטליים ייחודיים מבצעים עסקאות באמצעות ארנקי קריפטו, ומשתתפים בכלכלה פנימית המבוססת על טוקנים. קל לשקוע אל מציאות כזו, ורבים שוקעים.

לכן, זה ממש לא מפתיע שהתחילו לפעול גם בתי קזינו במטאוורס. המרחבים הללו מדמים חוויית קזינו מלאה הכוללת שולחנות רולטה, בלאקג'ק, מכונות מזל ואפילו חללים חברתיים אינטראקטיביים. חלקם מופעלים באמצעות חברות רשומות, לאחרים אין אפילו מפעיל ריכוזי מוגדר והם מופעלים באמצעות חוזים חכמים  או ארגונים אוטונומיים מבוזרים.

במציאות הזו עולה שאלה נפוצה, האם הימור המתבצע באמצעות טוקן דיגיטלי בתוך מרחב וירטואלי הוא הימור כהגדרתו בחוק העונשין והאם שטח וירטואלי ללא טריטוריה מוגדרת יוכל להיחשב מכוח החוק למקום משחקים אסורים. במאמר הזה נבחן את כל הסוגיות הללו וננסה להבין את האתגרים הייחודיים שהמטאוורס מציב לדיני ההימורים.

מהו מטאוורס מבחינה משפטית והאם דינו שונה מקזינו מקוון רגיל?

כל חוק מתחיל בהגדרה. לכן, כשמופיעה טכנולוגיה חדשה ומתחילים להחיל עליה רגולציה, צריך להבין קודם כל במה בעצם מדובר. במקרה של המטאוורס, התשובה לשאלה הזו מתפצלת לכמה היבטים מהסיבה הפשוטה שלא מדובר במוצר או שירות אחד. המטאוורס הוא מרחב חווייתי ולכן, מבחינה משפטית קשה לתאר אותו כאתר אינטרנט שגרתי. אלו כמה מההבדלים המובהקים בין המטאוורס לאתר אינטרנט רגיל.

למטאוורס יש אופי טריטוריאלי

אתר אינטרנט הוא בסופו של דבר ממשק מידע. מדובר בעמוד יחיד שניתן להיכנס אליו, לצרוך בו תוכן או לבצע בו פעולה ואז לעזוב. מטאוורס, לעומת זאת, בנוי על חוויית נוכחות: אווטרים, תנועה, אינטראקציה בזמן אמת ולעיתים גם קואורדינטות וירטואליות (מפה, אזורים, מתחמים, “כניסה” ו”יציאה”). האופן שבו המרחב הזה מתוכנן מזכיר מושגים שהחוק משתמש בהם בכל מה שקשור לטריטוריות גיאוגרפיות כמו גישה, גבולות, כללים אזוריים וכו'. המטאוורס בעצם מדמה תנאים שמבחינה נורמטיבית נראים כמו אזור פעילות. הנקודה הזו קריטית מכיוון שדיני ההימורים בישראל עוסקים בדיוק בזה – במקום, באזור פעילות.

קרקעות NFT מעלות שאלות משפטיות מורכבות

אף אתר רגיל לא מציע לך חלקת אדמה. יש לך לכל היותר חשבון משתמש או רישיון שימוש. במטאוורסים מסוימים, מוצע קניין של ממש. ניתן לרכוש "קרקעות" או חפצים באמצעות טכנולוגיית NFT שמהווה נכס לכל דבר. חשוב לציין שמבחינה משפטית, לא מדובר בקניין כמו מקרקעין. מצד שני, זה גם לא סתם עוד קובץ. ה-NFT הולך ומקבל מעמד של זכות פיננסית שאפשר להעביר, למכור, לשעבד בפועל ולהפיק ממנה הכנסות. אם ככה, האם מדובר בבעלות, האם אחזקה בנכס כזה הופכת אותנו לבעלי שליטה במקום? אם קזינו הוא מבנה על גבי קרקע שמישהו שולט בה, בתי קזינו במטאוורס עשויים לקבל מעמד של בית הימורים לכל דבר.

מרחב בעל כלכלה פנימית

באתר הימורים רגיל, לרוב התשלומים מתבצעים עם כסף פיאט. אבל חשוב להבהיר, גם אם מדובר באתר הימורים שכן מאפשר תשלום בקריפטו, זה עדיין לא הופך לפלטפורמת מטאוורס. במטאוורס, ההימור מתבצע באמצעות טוקנים שמהווים נכס סחיר בפני עצמו, עם שער חליפין ושוק פנימיים. זה מעניק עוד משמעות טריטוריאלית למרחב הזה.

אז האם בתי קזינו במטאוורס עומדים במבחן החוק הישראלי?

עד עכשיו, זיהינו כמה נקודות דמיון בין המטאוורס ובין מרחב גיאוגרפי פיזי, אבל זה לא ממש עונה בצורה חד משמעית על השאלה, האם הוא נופל תחת הקטגוריה הימור אסור. 

סעיף 224 לחוק העונשין מגדיר הימור כ"כל הסדר שלפיו ניתן לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה, והזכייה תלויה בניחושו של דבר, לרבות הגרלה הקשורה בתוצאות משחקים ותחרויות בספורט".

יש כאן שלושה יסודות מרכזיים:

• הסדר – נדרשת איזו הבנה משתמעת בין המשתתפים למפעיל.
• תמורה – כסף, שווה כסף, או טובת הנאה.
• תוצאה מבוססת מזל – כלומר, זכייה שלא קשורה למיומנות המשתתף.

החוק אינו דורש שהפעילות תתבצע במקום פיזי. הוא גם אינו דורש תשלום במזומן דווקא. לכן, כל עוד שלושת היסודות שבחנו מתקיימים, מדובר בהימור אסור.

האם אסימון דיגיטלי נחשב כשווה כסף?

אחת מהטענות העיקריות של מפעילי הימורים במטאוורס הוא שהמשתתפים בעצם לא מהמרים על כסף. לכאורה, אסימונים ומטבעות קריפטוגרפיים הם לא כסף באופן רשמי. עם זאת, נזכיר שוב שהחוק אוסר על קבלת כל טובת הנאה מסוג שהוא בתמורה להימור. למעשה, רשות המיסים בישראל כבר רואה במטבעות קריפטוגרפיים נכס בעל שווי כלכלי לצורכי מס. 

איזה הסדר מתקיים ללא מפעיל אנושי?

היסוד הראשון בהגדרה בחוק הוא "הסדר". כלומר, ההימור הוא סוג של הסכמה בין מפעיל ובין מהמר. במטאוורס מבוזר, ייתכן שאין חברה רשומה שמפעילה את הקזינו, אלא חוזה חכם הפועל אוטומטית. ובכל זאת, מבחינה משפטית, עצם ההשתתפות בפעילות לפי כללים מוגדרים מראש  ככל הנראה תיחשב כהסדר. אם המשתמש מבצע פעולה שמזינה אסימון לקוד מתוך ידיעה שהתוצאה אקראית והוא עשוי לזכות או להפסיד — מתקיים אירוע חוזי. 

כפי שניתן לראות, אם כך, פעילות של בתי קזינו במטאוורס עשויה לעמוד בכל שלושת יסודות ההגדרה.

ובכל זאת, האם מרחבים וירטואליים במטאוורס נחשבים למקום משחק אסור?

גם אם הפעילות בבתי הקזינו במרחבי מטאוורס עומדת בכל יסודות החוק, עדיין עולה השאלה האם ניתן לראות במרחב במטאוורס מקום בו מתנהל משחק. סעיף 225 לחוק העונשין אוסר על החזקת מקום למשחקים אסורים. כלומר, מעבר להשתתפות בהימור, יש עבירה עצמאית של החזקה או ניהול מקום שבו מתקיימים הימורים. המונח “מקום” בחוק העונשין אינו מוגדר בהגדרה סגורה. זה עשוי להיות חדר, דירה שכורה, מבנה מסחרי או אפילו מתחם שהוא לא ממש בנוי. 

אם ניישם את ההיגיון הזה על מטאוורס, נצטרך לשאול:

• האם יש מתחם מוגדר?
• האם יש גורם ששולט בגישה אליו?
• האם יש מנגנון שמאפשר הפעלה והזמנה של משתתפים?

בפלטפורמות מטאוורס מבוססות NFT, משתמשים יכולים לרכוש "קרקעות" ולקבוע מה ייבנה עליה ומי יורשה להיכנס אליה. אם על חלקה כזו מוקם קזינו וירטואלי, עם שולחנות משחק, מנגנון תשלום והימור, מבחינה פונקציונלית הדבר דומה לחלוטין להשכרת אולם והקמת קזינו זמני. ההבדל היחיד הוא שהאולם אינו פיזי אלא דיגיטלי.

הדין הפלילי הישראלי טרם עסק ישירות במטאוורס, אך בפסיקה בתחומים אחרים ניכרת נטייה לפרש מונחים מהותית ולא טכנית. כלומר, אם יש שליטה בפועל על מרחב שמארח פעילות אסורה, ייתכן שבית משפט יראה במרחב הזה כמקום כהגדרתו בחוק.

על מי חלה האחריות הפלילים בבתי קזינו במטאוורס?

זו שאלה מורכבת משנראה במבט ראשון. במודל המסורתי, קזינו מופעל על ידי גוף מזוהה. במקרים האלו האחריות הפלילית יכולה לחול על המפעיל בשטח, המארגן של המשחק, בעל המקום או מנהלים ובעלי מניות במקרה של תאגיד גדול יותר. במטאוורס, לעומת זאת, המרחב עשוי להיות מבוזר לחלוטין ללא כל שליטה אנושית ישירה לאחר פריסת הקוד. הדבר מעלה את השאלה: כיצד מייחסים אחריות פלילית כאשר המערכת פועלת באמצעות חוזה חכם?

מפתחי הקוד עשויים להיות אחראים

במקרים מסוימים ניתן להצביע על מפתחי הפרוטוקול או את מי שיצרו את הקוד הראשוני כאחראים. מצד שני, האם עצם פיתוח קוד שמאפשר הימור מהווה עבירה? הדין הפלילי הישראלי נשען על עקרון האחריות האישית והיסוד הנפשי. כדי להטיל אחריות, יש להראות מודעות למעשה האסור, כוונה או לכל הפחות עצימת עיניים וקשר סיבתי בין הפעולה לבין ביצוע העבירה. אם מפתח יוצר חוזה חכם שמיועד באופן ברור להפעלת קזינו וירטואלי והוא מודע לכך שהפעילות פונה לציבור ישראלי או אסורה לפי הדין המקומי ייתכן וניתן יהיה לטעון לאחריות. ועל אף כל זה, אם מדובר בקוד פתוח, עשויול לעלות שאלות מורכבות לגבי הקשר הסיבתי.

מהו גבול האחריות של מפעילי הממשק?

ישנם מקרים בהם גם כשהקזינו מופעל דרך חוזה חכם, הגישה אליו היא דרך אתר או ממשק דיגיטלי כלשהו שכן מופעל על ידי גוף מזוהה. במקרה כזה, ניתן לטעון כי אותו מפעיל ממשק הוא המארגן או המנהל של ההימור, גם אם מנגנון ההגרלה עצמו פועל בבלוקצ'יין. זהו אירוע נפוץ למדי. לרוב רגולטורים ברחבי העולם מחפשים את נקודת הממשק בה יש מפעיל מוכר שעליו ניתן להחיל את האחריות הפלילית. באופן דומה, גם כאשר ישראלים משתתפים בהימורים בחו"ל, רשויות האכיפה יחפשו את איש הקשר הישראלי, שאותו כן ניתן להעמיד לדין. 

בגדול, עיקרון האצבע הוא כזה: כאשר קיימת שליטה תפקודית, גם אם עקיפה, כנראה שניתן יהיה להחיל אחריות על בעל השליטה. עם זאת, ככל שהמערכת אוטונומית ומבוזרת יותר, כך מתחדדת השאלה האם יש צורך בכלי חקיקה ייעודיים שיתמודדו עם ישויות שאינן תואמות את המודל התאגידי המסורתי.

היכן מתבצעת בפועל עבירת הימורים במטאוורס?

אז האם הסיפור סגור ויש לנו תשובה סופית? לא בדיוק. גם אם נניח שהפעילות בבתי קזינו במטאוורס עומדת בהגדרת ההימור לפי חוק העונשין, וגם אם ניתן לייחס אחריות לגורם ספציפי, עדיין יש שאלה שנשארת לא פתורה: היכן בפועל מתבצעת העבירה? דיני העונשין בישראל מבוססים בראש ובראשונה על עקרון הטריטוריאליות. כלומר, המדינה מוסמכת להחיל את הדין הפלילי שלה על עבירות שבוצעו בתחומה. אלא שבמטאוורס אין תחום מוגדר. 

סעיף 7 לחוק העונשין קובע כי דין פלילי ישראלי חל על עבירה שנעברה בישראל. במקרים של עבירות אינטרנט, בתי המשפט בישראל כבר הכירו בכך שניתן לקבוע סמכות במקרים הבאים:

• הפעילות מכוונת לציבור בישראל (ברמת השפה ופנייה לקהל יעד)
• משתמשים ישראלים משתתפים בה
• הנזק או התוצאה מתרחשים בישראל

כלומר, העובדה ששרתים ממוקמים מחוץ לישראל אינה שוללת בהכרח תחולה של הדין הישראלי.

במטאוורס, אחת מנקודות החיבור הברורות ביותר לישראל היא המשתתף עצמו. אם תושב ישראל נכנס לקזינו וירטואלי, מסכן נכס דיגיטלי בעל ערך, ומשתתף בהימור, ניתן לטעון כי לפחות חלק מהעבירה (המעשה או התוצאה) התרחש בישראל.

כיצד מתמודדות מדינות אחרות עם בתי קזינו במטאוורס?

הדין הישראלי טרם התייחס באופן מפורש לבתי קזינו במטאוורס. לעומת זאת, רגולטורים ברחבי העולם כבר החלו לבחון את התופעה ומפתחים פתרונות דרך התבוננות בדיני ההימורים, דיני הקריפטו ודיני הגנת הצרכן. אף מדינה לא חוקקה עדיין חוק מטאוורס ייעודי בתחום ההימורים, אך ניתן לזהות שלוש מגמות מרכזיות דרך שלוש מדינות לדוגמא שפיתחו פתרונות שונים.

בריטניה: החלת הרגולציה בתחום ההימורים גם על פלטפורמות חדשות

הרשות הבריטית להימורים מנהלת את רוב הרגולציה שלה על בסיס מודל רישוי. כל מפעיל שיש לו רישיון, רשאי לפעול, ללא קשר אם הפעילות מתבצעת באתר רגיל, באפליקציה או במציאות מדומה. זה למעשה מגביל גם את ההיבט הבינלאומי של המטאוורס. כל עוד הפלטפורמה נגישה לתושבי בריטניה, היא תזדקק לרישיון של הרשות, ולכן גם לעמוד בכל כללי הרגולציה ומדיניות KYC ואיסור הלבנת הון. כך, הטכנולוגיה בכלל לא רלוונטית לשאלת הרגולציה.

ארה"ב: אכיפה משתנה ממדינה למדינה

בארה"ב, דיני ההימורים מוסדרים ברמת המדינות ולכן אין רגולציה פדרלית אחידה למטאוורס. עם זאת, רגולטורים במדינות כמו נבדה וניו ג'רזי, שבהן שוק הימורים מפותח, הבהירו כי הימורים מקוונים דורשים רישיון מקומי כאשר הם מכוונים לתושבי המדינה. במקביל, רשויות אכיפה פדרליות פעלו נגד פלטפורמותקזינו קריפטו שהציעו הימורים באמצעות מטבעות דיגיטליים ללא רישוי מתאים. במקרים מסוימים, האכיפה התמקדה במפעילי הממשק ולא בפרוטוקול עצמו. לרוב, גורמי האכיפה שם מחפשים את נקודות הממשק עם העולם הממשי כמו שירותי סליקה, מפעילי אתרים או אנשי שיווק.

האיחוד האירופי: יישום של מדיניות איסור הלבנת הון

האיחוד האירופי אינו מחזיק רגולציית הימורים אחידה, אך קיימת רגולציית AML רחבה החלה על ספקי שירותי קריפטו. המסגרת הזו מאפשרת להגביל משמעותית את עולם ההימורים במרחבי המטאוורס ולהבטיח פיקוח. כיום פלטפורמות המאפשרות המרת טוקנים, משיכת כספים או ניהול ארנקים כפופות לדרישות זיהוי ודיווח בכל רחבי האיחוד. אם בית קזינו במטאוורס משלב מנגנוני המרה או תשלום דרך גוף אירופי מוסדר, אותו גוף עשוי להיחשב כ”שחקן מפוקח” החייב לעמוד בדרישות.

הדיון בבתי קזינו במטאוורס, כפי שניהלנו אותו, נסוב סביב ארבע שאלות יסוד: מהו מטאוורס מבחינה משפטית, האם פעילות בו עומדת בהגדרת הימור, האם מרחב וירטואלי יכול להיחשב מקום משחקים אסורים, ומי נושא באחריות כאשר המבנה מבוזר.

כפי שראינו, המטאוורס אינו חסין מפני הדין. חוק העונשין הישראלי מגדיר הימור באופן מהותי. שימוש בטוקנים דיגיטליים, בחוזים חכמים או באווטרים תלת־ממדיים אינו משנה בהכרח את מהות הפעילות. אם יש סיכון כלכלי והכרעה אקראית, יסודות ההימור עשויים להתקיים.

גם אם המטאוורס אינו מבטל את דיני ההימורים, הוא מציב בפניהם אתגר פרשני. ייתכן שהדין הקיים מספיק ברמת ההגדרה, אבל כדי להתמודד באמת עם המודל המבוזר שרק ילך וישתכלל, יידרשו התאמות בחוק.

מקורות:

Finck, M. (2019). Blockchain regulation and governance in Europe. Cambridge University Press.

Gambling Act 2005, c. 19 (UK). 

UK Gambling Commission. (2023). Remote gambling and cryptocurrency guidance. 

Werbach, K. (2018). The blockchain and the new architecture of trust. MIT Press.

חוק העונשין, התשל"ז–1977, ס"ח 864. 

Directive (EU) 2015/849 of the European Parliament and of the Council.